רישומים ותמונות על 'חלקים נתיקים': תגובה מאת ציפי פרי למאמר של ג'ינה

                                                                                                                                                                "אהבה חדשה 

                                                                                                                                                                כזאת שתעיר אותך, ותרצה ממך עוד"[1]

רישומים ותמונות על 'חלקים נתיקים': תגובה מאת ציפי פרי למאמר של ג'ינה

1. עבורי, תמיד היה בעץ, משהו מהאנושי, כך שהדימוי של מילר, הנוגע לעולם הצומח, כפי ששמעתי לראשונה מג'ינה, בסדנא של קליניקה קריטית, בחודש אפריל האחרון, חצה את קווי המתאר הסגור של הzoom והדהד לתמונות מוכרות. סימני הזמן הנחרטים בגוף, העמידה הזקופה, האפשרות להישבר, הבדידות המוחלטת וההזדקקות למבט ולאוזן האנושית, הפכו בעיני את העצים לדמויות אנושיות, של אנשים חיים, ולעיתים גם של אלה, שכבר אינם.

בלוגיקה הגברית "העלה המנותק מהצמח אינו כלל וכלל חלק נתיק. הוא שונה באופן מבני [מהחלק הנתיק] מכיוון שהוא  מכיל ידע מתוך הצמח והוא זהה לו מבנית". אולם הלוגיקה הנשית, על פי הקריאה הזו, מצייתת ללוגיקה של החלק הנתיק: "הסינטום, שלאקאן ממציא לאחר הסמינר עוד, הוא חלק נתיק, חלק שמתנתק על מנת לפגום בתפקוד, חלק שאין לו פונקציה אחרת [...]  מלבד לטרפד את התפקודים של הפרט. רחוק מלהיות אך ורק שימת מכשול, יש לו בארגון סמוי יותר, פונקציה עליונה. מכאן המחשבה שהמדובר באנליזה, בלמצוא לו, להרכיב בעבורו פונקציה"[2].

אנסה לרשום קריאה משלי לניסוח הזה של מילר.

[3]

2. בין צוות לבין משתתף   

ביום הראשון לעבודתי בבית החולים, לפני יותר מ25  שנה, נכנסתי בשער בית החולים, והתחלתי לעלות ברגל בשביל התלול. אחד המטופלים שישב לצד הדרך פנה אלי ושאל בקול  " תגידי, מה את אומרת, יש חיים אחרי המוות ?". קבלת פנים.

לא זוכרת כיצד עניתי לו, אולי בחיוך, אבל אפשר לומר, שבכל השנים מאז ועד היום, זו שאלה מאוד אקטואלית, כיצד להישאר בחיים במוסד. המוסד הפסיכיאטרי, מזמן, כל העת, סצנות הלקוחות הישר מ"הלוגיקה של הארגז", מ"ספירת המלאי חסרת הדמיון", כפי שדובר בשיעורים האחרונים של מרקו עם שרון, תחת הכותרת "אהבה יותר ראויה".

הימים האלו, ימי קורונה, הפכו את הסצנות האלו, הנעות על הרצף שבין הקומי לטרגי, למוחשיות ומעיקות יותר. ישיבת צוות וירטואלית, המאפשרת לכלוא את הנשי המבקש לדבר עוד ועוד, בכלא המרובע של הzoom, כשהאדון אוחז בשלט הזמן הקצוב,  עם All mute . היש חלום רטוב מזה?

זה היה עוד טרם פרוץ המגפה, באחת מהשיחות עם השותפות לפרוייקט של שיחת הכפר, דפנה וליאת, לקראת מפגש אפשרי של עמיתים מבית החולים 'כפר שאול' בסמינר הקליני בדור a, שם שמעתי לראשונה, את הצרימה של המילה 'צוות' בהקשר של הסקציה הקלינית. כך קורה, שמפגש בין שדות שונים, מחדד את ההבדלים. המילה צוות, כל כך שגורה בעבודה בבית החולים, שמעולם לא נתתי את דעתי עליה. איש צוות, ישיבת צוות, צוות רפואי וצוות פרא רפואי, דינמיקה בצוות, וכמובן מאבקים בצוות. בסקציה הקלינית, משתתפים[4]. מה בין צוות למשתתפים.

המילה צוות, מדברת על קבוצה, חבורה, או סגל, המקיימים ביניהם שיתוף פעולה, עשייה ביחד, בצוותא. אפשר לשמוע בה גם את ההטיה לצוות, להקים צוות, לאייש, לשבץ, לשלב, להכניס לתפקיד, לצרף. וגם להצטוות, להיפקד, לקבל פקודה, לקבל צו, לקבל הוראה, להידרש, להתבקש לעשות כדבר, להתחייב. משתתף : ביצע מעשה יחד עם אחרים, לקח חלק במעשה.

בהרצאה של אריק לוראן, שהתקיימה בכנס הבינלאומי לבריאות הנפש בבואנוס איירס, 20.9.1999, בפתח המאה ה -21, התייחס לוראן לשימושים עכשוויים אפשריים ובלתי אפשריים בפסיכואנליזה[5].

לקראת סוף ההרצאה הוא מציע שלא להציע את הריפוי האנליטי לכולם, כי אם להתמקם במקום של "שימוש אפשרי" לכולם. במובן זה , הוא אומר " בעתיד יהיה עלינו להשתתף ברשת של מומחים, אשר תלך ותתרחב תדיר. אנחנו מכירים את רשת התפקוד שלנו עם הפסיכולוגים ועם הפסיכיאטריים. אולם, אם נכון מה שאני אומר על ההתרחבות של הפסיכיאטריזציה של הגוף, או, בו בזמן, על ריבוי היחסים שיהיו לנו עם הדיסציפלינות הרפואיות, אזי יהיו לנו יותר ויותר קשרים עם רשת של מומחים. לא תהיה לנו בכך עמדה של מארגנים, אלא רשת של משתתפים. לרשת זו אנו קוראים שיחה. זה העתיד. על מנת להתמודד עם אתגרי המאה שמחכים לנו עלינו להעריך את כללי השיחות, ובמובן זה לא צריך להתערפל בנוגע לזהותו של הפסיכואנליטיקאי-הבעיה אינה זהותו, אלא מדובר בשימושים בו שמוגדרים החל מהשיחה".

אולי, תשובה אפשרית אחת, לשאלה האם יש חיים אחרי המוות, יכולה להיות בכיוון הזה. שמירה על העמדה של משתתף, גם בשדה שבו המילה צוות, איננה מעוררת שום צרימה, אלא נהפוך הוא. אותה צרימה שיכולה להתעורר ולהישמע, כשיש בנמצא אוזן של אנליטיקאי.  

3. קו השבר

יש קו עדין המפריד בין חלק נתיק, שכולל בתוכו את החתך וההפרדה, לבין בדידות אפשרית. "החלק הנתיק, רחוק מלהיות רק שימת מכשול, אלא יש לו בארגון סמוי יותר, פונקציה עליונה. מכאן המחשבה שהמדובר באנליזה, בלמצוא לו, להרכיב בעבורו פונקציה".

ז'וליה קריסטבה, כותבת בספרה "בראשית הייתה האהבה" : האם הפסיכואנליזה מעדיפה יקום סטואי, המורכב מגברים ומנשים בודדים ללא קשר וללא דת? לא באמת. קיים רגע פרנואידי לקראת סוף הטיפול : " אני לבד, משמע אני הבורא". אנליזנטים מסוימים, באופן טרגי, עוצרים בנקודה זו. אולם הסוף הסופי ביותר, אם באמת תהליך זה יכול אי פעם להסתיים, יהיה כאשר לאחר ההתפכחות מהליכת השולל, חוזר המצב המשחקי : "אני מישהו אחר, זה חומק ממני, יש דברים שלא ניתן להביעם, מותר לי לשחק בהם כדיי לראות אותם באופן אמיתי יותר". זהו אילוף הפרוורסיה. אכן אני לבד, שונה מכל אדם אחר. החל מנקודה זו אני יכול גם לשחק משחק אמיתי ובאמת ליצור קשרים, ליצור קהילות, לעזור, לאהוב, לאבד. הכבדות הופכת לקלילות, הנוצרת את זיכרון סבלה וממשיכה בחיפוש האמת בשמחה הנובעת מעיבוד מתמיד של המלאכה".[6]

עיבוד מתמיד של המלאכה, לא הכלוב הפנטזמטי חסר הדמיון, אלא עמדה המבקשת, להיות חלק דומינו

עם צד אחד פתוח, המחפש לו תואם, להרכיב בכל פעם מחדש, במשחקים שאין להם סוף.

[7]

4. בין לבין

ימי הקורונה, בארץ, הגיעו יחד עם הפריחה האביבית, מלאת החיים. הצמידות הזו בין חרדת החולי והמוות, השקט, ההאטה והסגירות, שהביאה עמה המגפה, חידדה את התנועה המתפרצת של הצמיחה.

כך, ביום אחד, בדרך שבין בית החולים לביתי, עצרתי לרגע, לתפוס, כמו שצילום יכול ללכוד רגע של יופי, נקודה בזמן, לפני שיחלוף. " באופן שאולי נזהה שם את המקום שהסמל מחליף בו את המוות כדיי לאחוז בשלפוחית החיים הראשונה"[8].

וַאֲנִי

מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בָּאָבִיב הַמְחַכֶּה לָנוּ וּלְמֵתֵינוּ, בַּפְּרִיחָה

הַמְחַכָּה לָנוּ וּלְמֵתֵינוּ, שֶׁרַק הָלְכוּ לִזְמַן מָה, וְאַף עַל פִּי

שֶׁיִּתְמַהְמְהוּ, אֵין לִי חַיִּים בְּלִי הָאֱמוּנָה הַזֹּאת, שֶׁיָּשׁוּבוּ

שֶׁנִּתְחַבֵּק, שֶׁנִּלְמַד שׁוּב לִבְכּוֹת עַל הַחַיִּים שֶׁהֵם הַמְּרִידָה

בַּמָּוֶת, שֶׁנִּצְחַק, כַּמָּה נִצְחַק, מִשִּׂמְחָה[9]

[1] אהבה חדשה, מילים ולחן, אסף אמדורסקי. 1994.

[2] ז'אק אלן מילר, חלקים נתיקים-מהסימפטום לסינטום. 24.11.2004 ( נמצא בעבודת תרגום של ג'ינה באומן ומבל גרייבר).

[3] עץ ברחובות תל אביב, צולם  בזמן הכנס של הNLS, שהתקיים בתל אביב, 1.6.2019.

[4] "מה היא סקציה קלינית? היא עשויה ממלמדיה, מהידע שלהם, מנטיותיהם הפדגוגיות הטובות. היא אינה כלום ולא כלום בלעדי אלה שאנחנו מכנים, לא סטודנטים, אלא משתתפים, כדי לציין את החלק הפעיל שמוקצה להם". ז'אק אלן מילר, לרגל הפתיחה של הסקציה הקלינית בתל אביב, 21.10.96.

[5] אריק לוראן (1999). שימושים עכשוויים אפשריים ובלתי אפשריים בפסיכואנליזה. בתוך : פסיכואנליזה ובריאות הנפש. הוצאת רסלינג: תל אביב.

[6] ז'וליה קריסטבה (2009). בראשית הייתה האהבה-פסיכואנליזה ואמונה. הוצאת רסלינג: תל אביב.

[7] סמוך לבית, הרי ירושלים. 26.3.2020

[8] זיאק לאקאן, הדבר הפרוידיאני, בתוך : , כרך א' כתבים.2015.  הוצאת רסלינג : תל אביב. , עמ' 388.

[9] יצחק לאור, נע ונד. מתוך:  חיים אחד.  מבחר ושירים חדשים. הוצאת הקיבוץ המאוחד: ירושלים.